זאב דגני – מכתב פרידה מהורי הגימנסיה

הורים יקרים ,

עם סיום תפקידי כמנהל הגימנסיה העברית “הרצליה”, אני פונה אליכם מתוך תחושת תודה עמוקה והכרת ערך על שנים רבות של שותפות, תמיכה ונאמנות לדרכנו החינוכית.

במהלך השנים פעלנו יחד כדי לבנות מוסד חינוכי שהציב בראש מעייניו את חירות המחשבה, את ערך האדם ואת השאיפה להעמקה תרבותית ואינטלקטואלית. האמנו כי חינוך אמיתי נבנה על פתיחות, פלורליזם, עידוד לביקורתיות, לחקר ולדיון – ובעיקר על האמונה בכוחו של כל תלמיד לעצב לעצמו זהות עשירה, מורכבת ואחראית.

כמנהל נתקלתי באתגרים רבים כשניסיתי לחנך את התלמידים להיות מעורבים בנעשה סביבם ולתפקד באופן אקטיבי. כך פיתחנו את גידול הספירולינה כדי לנסות להתמודד עם הרעב באפריקה ומשלחות של תלמידנו נסעו למדינות אפריקניות ללמד תלמידי בתי ספר לגדל את מזון העל לטובת קהילותיהן; התלמידים יצאו במחאות כנגד גירוש חבריהם ילדי מבקשי המקלט ומהגרי העבודה שנולדו וגדלו כאן; עמדתי מול הכוונה לחנך את המורים שלנו בערכי הצבא כי סברתי שאין לערב חינוך בית ספרי במיליטריזם והקניית ערכים זרים לחינוך הומני; אספנו לא אחת מזון וציוד לטובת הילדים בסוריה ובעזה מתוך אמונה שילד הוא ילד הוא ילד; תמכתי בזכות התלמידים והבוגרים להביע דעתם בנושא סרבנות גיוס;

קראתי למחאה דמוקרטית ותמיכה בעמידה על ערכי ההומניזם והחירות; ניהלתי עימות פומבי סביב פרובוקציה באמצעות התפילין ומאבק על שיח פתוח בתוך קהילתנו; יצאנו למחאות כנגד ההפיכה המשטרית; אתגרים שהובילו אותי לא פעם לעימות עם משרד החינוך בכוונה להפטר ממני.

בכל העת הייתם עוגן: מאות פניות, מכתבי תמיכה, והשתתפות פעילה. בזכותכם נותרתי בתפקידי, והצלחתי להוביל את תלמידינו, דווקא ברגעים שבהם האווירה סביבנו הייתה מאתגרת מתמיד.

אני גאה מאוד בבית הספר שבנינו יחד עם צוות המורים – בית שבו דמוקרטיה, כבוד, שיח ומעורבות אזרחית הם לא רק מילים אלא דרך חיים. החשיבות שנתתם לכך בזמן מחאה והשתתפות בשיח-ההנהגה תלווה אותי.

בעת פרידתי, חשוב לי לשתף אתכם בתחושת אחריות עמוקה לנוכח השינויים המסתמנים במערכת החינוך בישראל. אנו עומדים בפני תקופה חדשה, שבה החינוך הציבורי עובר מהלך של שינוי ערכי ותפיסתי – ממסורת של פתיחות, חשיבה ביקורתית ופלורליזם חינוכי, חופש הביטוי, לעבר מגמה של העמקת לימודי יהדות, ציונות ומורשת בגישה תוך דגש לאומני ומשיחי. בעיניי, השיח החינוכי לא יכול להתקיים בלי חירות אינטלקטואלית ומתן מרחב להבעת דעות שונות, ומתוך כך עולה השאלה – כיצד נמשיך לטפח תלמידים חושבים, סקרנים ומעורבים, גם בתוך מציאות שבה הקולות הופכים לאחידים והמרחב לצר יותר?

הגימנסיה, כסמל לחינוך ההומניסטי בישראל, עשויה להפוך למוקד מבחן עבור השיח המתחדש. זהו מוסד שבו עד כה הושם דגש על חינוך לחשיבה, מוסר, פלורליזם ומעורבות אזרחית, ועכשיו – ניצבת בפניו שאלה: האם תוכל לשמר את ערכיה הליברליים, או שמא תספוג את גישת משרד החינוך החדשה?

אני מקווה שהגימנסיה הייתה ותישאר בית שחרט על דגלו את קדושת האדם, כבוד לתרבות על רבדיה, ואת האחריות החברתית והאזרחית. התלמידים שלנו יצאו ממנה לא רק עם תעודת בגרות, אלא גם עם תודעה מוסרית, ערכית ודמוקרטית – ואתם, ההורים, הייתם חלק בלתי נפרד מהעשייה הזו.

אני מבקש להודות לכם על הליווי לאורך השנים, על הדיאלוג, על התמיכה גם ברגעים המורכבים – ובעיקר על כך שבחרתם לשלוח את ילדיכם למקום שלא חושש לשאול, להטיל ספק ולבנות.

אני מסיים את דרכי כמנהל, אך רוח הגימנסיה תמשיך לפעום – בזכות הצוות החינוכי, בזכותכם, ובזכות הדורות שיבואו.

בהערכה עמוקה,

ד”ר זאב דגני (2008-2025)